חיפוש

רחוק מהעין מציק בלב

עודכן ב: ינו 9


עם ההתאקלמות מגיע גם הצורך לשחרר את "הארץ".

זה עוד חלק בסיפור, הדיי ידוע מראש של הרילוקיישן.

כשנפרדנו מכולם, ידעתי שאני נפרדת מהיום היום, הקשר הרציף, ועם זה יהיו עוד אכזבות שיגיעו - אה לא עדכנו אותך? חשבתי שידעת וכו'... כי ברגע שהיום-יום נחלש, הסיפורים הקטנים וגם הגדולים מתאדים.

זה המרחק האמיתי, וכמה שננסה להיאחז בו, זה יותר חזק מהרצון להישאר מעורבים.

הפרשי השעות, הצורך המיידי לפרוק ולשוחח נדחה לשעון מדינה אחרת, וככה לאט לאט מתפוגגות מערכות יחסים. כמובן שזה לא אומר שנגמרה מערכת היחסים. בכל שיחה מחדש מרגישים את הקירבה, אבל כאן המקום שבו המרחק הפיזי משחק תפקיד, ועד שלא לומדים איך לבנות מחדש את המערכת, או להשלים עם העובדה שבתקופה כזאת יש פערים שלא הורגלנו בהם קודם זה פשוט צובט, כואב, מאכזב.

כי כמה שלא נתכונן זה מאכזב.

הציפייה שלנו, שלא ישכחו אותנו, שישאירו לנו מקום, היא סובייקטיבית וכל אחד רואה אותה בפרספקטיבה שונה. אני מוצאת את עצמי מרגיעה את עצמי ומספרת לעצמי שאף אחד לא רוצה לפגוע, אבל לפעמים זה פשוט לא עוזר ואני מרגישה את גודל הלבד שהסיטואציה יוצרת.

ממגוון הדברים שאתה מתכונן אליהם בפרידה מהסוג הזה, אי אפשר באמת להתכונן לפרידה (גם אם לא אמיתית, אבל נחווית ככה) מהמקום שלך בחיים של הקרובים אלייך.

הם מתרגלים, באופן הטבעי ביותר, לעולם שלהם בלעדייך.

אני לא אוהבת את הרעיון הזה, אבל מבינה אותו. יודעת שאני לא מאבדת אותם, אבל התחושה היא שכן.

מן רצון ש"יילחמו עליי". זה כל כך לא אמיתי, הרי אף אחד לא ויתר עליי, אבל כשהתוצאה היא שאני זאת שמפסידה רגעים, שרואה את החיים ממשיכים בלעדיי במובן מסוים, מייצרת אצלי תפיסת מציאות מעוותת, שאני נאבקת לא להאמין לה. חייבת לשמור עליי ולשמור על מערכות היחסים שלי.

עצם זה שאני יודעת שהתחושה הזאת היא רק תחושה ולא מעבר, מחייבת אותי להתעקש לא לקחת ללב, אחרת אני במו ידי אפגע במערכות האלה.

מה שאני יכולה לקחת מזה, הוא להשאיר את עצמי עסוקה כאן, לנצל את מה שהרילוקיישן יכול לתת לי, כדי לא לנבור ולהתעסק במה אני מפסידה שם אלא לקבל את מה שאני יכולה כאן.

בינתיים, כאקט ראשון כזה, הזמנתי כמה לילות בוגאס לחודש הבא.



Note to me

0 צפיות

© 2023 by Going Places. Proudly created with Wix.com

Join My Mailing List
  • White Facebook Icon